<h1>קונטרס הראיות לריא"ז — ראיה י"א</h1>
<h2>דף יג.</h2>
אי בשטר דלא הקנאה ליכא למיחש וכו'. פי' אי הוה מלוה בהדיא ודאי ליכא למיחש למידי, שכיון שהוא מגיעו לידו אפי' אם לא ילוהו לעולם, מכיון שנתן לו את השטר שעבד עצמו ונתחייב לו, ויש לו לגבות בשטרו מנכסיו של לוה ואפי' מן הלקוחות, דודאי אם כתב ללות בניסן ולא לוה עד תשרי ולא הגיע השטר ליד מלוה נמי עד תשרי לא נתחייב לו, [אבל אם נתן לו השטר בניסן, מעת נתינת השטר נתחייב] ואפי' אם לא הלוהו מעולם הרי נתרצה זה להתחייב לו ולשעבד לו נכסיו, והכי משמע נמי בריש פ' אע"פ [כתובות נ"ה ע"א] דאמרי' התם אמר לעדים כתובו וחתמו לו קני מיניה לא צרי' לאמלוכי ביה וכו', עד והלכתא צריך לאימלוכי ביה, והתם ודאי לא ראו העדים מתן מעות, שאם ראו מתן מעות ורוצה לעדי' שיכתבו לו שט' אמאי צריך לאימלוכי ביה, וכי כלום יכול לעכב בדבר, הואיל וזה נתן מעותיו וזה קבל עליו לכתו' לו שטר, אלא ע"כ לא ראו העדים מתן מעות ואפ"ה אם נמלכו בו ורוצה זה שיכתבו ויתנו לו השטר זכה זה לגבות בשטרו, ואם אינו מוצא בני חרי גבי ממשעבדי, ואפי' אם לא נתן מעות כלל, שהרי מה יודעי' העדות אם נתן לו מעות ואם לאו, העקר הוא הגעת השטר ליד המלוה.
<h2>דף יד.</h2>
לא קשה כאן לשטרי הלואה דלא יהיב אינש זוזי בכדי וכו'. כתב מז"ה בפסקיו, ודוקא בדחתים שטרא סתם ולוקח אמר טעות סופר הוא, דאמרי' ליה שלא באחריות זבנת, אבל כל זמן דהוא נמכר בסתם כותבי' לו אחריות, דסתם מאן דזבין באחריות זבין, עד דמפרש שלא באחריות, וכך דקדק נמי מז"ה בפ' אלמנה ניזונית [כתובות ק' ע"א], ממאי דאמרי' התם אמ' רב יוסף בי דינא דזבין אחריותא איתמי, שאע"פ שמכרו סתם אחריות על היתומי', וכל זה נר' בעיני דוחק גדול, דהא מדקאמר שמואל צריך לימלך, משמ' שאם לא רצה המוכר אין כותב לו ואע"פ שמכר לו בסתם דשבח (וספר) [ופירי] דמסתמא אין כותבי' לו אלא אם התנה לכתוב לו, וכך משמע נמי... אבל רבא פוסק לקמן [ט"ו ע"ב] [אחריות טעות סופר] בין בשטרי הלואה בין בשטרי מקח וממכר, דפ' אלמנה ניזונית [אליבא דהלכתא] היא, דאפי' בסתם נמי כותבי' לו אחריות דאחריות ט"ס הוא אפי' בשטר מקח וממכר.
<h2>דף יד:</h2>
בעו מיניה מרב הונא פירש לו את השבח וכו'. פי' מז"ה במהדורא קמא ואע"פ שלא פי' לו את השבח ולא כת' לו אחריות מעות יש לו, ואע"ג דאמ' שמואל לעי' בשטרי מכר דאי לא כתבו אחריות הפסיד מעותיו, הכא מודה דאפי' בסתמ' מכר נוטל מעותיו, דכיון דשדה לא היתה שלו הו"ל מקח טעות, ולא דמי כי טריף ב"ח שהמקח קיים הילכך הפסיד מעותיו. ודוחק גדול נר' בעיני, בין כי טריף ב"ח, ובין כי טריף נגזל נמי, דכי טריף נגזל נמי אם לא מכר לו [ב]אחריות הפסיד מעותיו כדאמרי' ראובן שמכר שדה לשמעון שלא באחריות ויצאו עליה עסיקין, דא"ל חייתא דקיטרי סברת וקבילת, והאי דקאמ' ויצאו עליה עסיקין שנמצאת שאינה [שלו] משמ', וכך כת' נמי מז"ה בפסקיו בפ' מי שהיה נשוי [כתובות צ"ג ע"א] דכיון דיצאו עליה עסיקי', נר' שמכר לו דבר שאי' שלו והוי מקח טעות, ומ"ה נקט עסיקי' ולא נקט ב"ח, ואפ"ה אם מכר לו שלא באחריות אי' יכול לחזור ואי' משלם לו כלום, ומאי דאמ' התם שמואל מעות יש לו כגון שקבל עליו אחריות אלא שלא פי' לו את השבח.
מידי איריא, הא כדאיתא והא כדאיתא. נ"ל שלפי שיטתו השיבו, בעבור שהוקש' לו מ[ד]רישא בגוזל ונגזל סיפא נמי בגוזל ונגזל, השיב לו שאין זו ראיה, שאני יכול לומ' הא כדאיתא והא כדאיתא, מיהו אפי' א"ת הא כדאית' והא כדאית' נמי קשיא ליה, דלא מתוקמ' אלא בגוזל ונגזל דאתי נגזל וטריף מיניה דלוקח ארעא ופירי דאכל, דקי"ל הדרא [ארעא] והדרא פירי, ואתי לוקח וטריף מיני' דגזלן הפירות מנכסי' בני חורי', והיינו אכילת פירות, פירות דאכל לוקח, שנגזל מוציאן מידו ממנו והוא מוציאן מן הגזלן, ולא חיישי' משום שכר מעותיו. ומאכילת פירות נמי מקשה דאמרי' לקמ' ת"ש לאכילת פירות כיצד, ולקמ' נמי מקשה ממאי דאמ' שמואל אימליך וכתב שופרא שבחא ופירי, ואע"ג דמצי למימ' התם נמי הא כדאיתא והא כדאיתא, דשבחא הוא בב"ח, ופירי הוא בלוקח מגזלן, אפ"ה שפיר פשיט מינה דלוקח מגזלן אית ליה שבחא, דפירי נמי היינו שבחא, ומוקי לה שמואל כגון שיש לו קרקע או שקנו מידו, וכן צרי' לתרץ נמי כאן דמוקי רישא בגוזל ונגזל, ומשמע דבנגזל מפי' מיניה דגזלן ארעא ופירי ולא חיישי' לשכר מעותיו כדמתר' נמי לקמן.
<h2>דף טו.</h2>
רבא לא אמ' כרבה בר רב הונא הרי היא יוצאה מתחת ידו וכו'. פי' אבל רבה בר רב הונא מפ' הרי היא יוצאה מתחת ידו ע"י מציקין, ועלה קאמ' דגובה את הקרן מנכסי' משועבדים. והאמ' שמואל לרב חנניא וכו'. פי' אע"ג שקבל.0...
[אמר רב יוסף הכא במאי עסקינן כגון שיש לו] קרקע וכו'. כתב מז"ה בפסקיו [מיכן מוכיח דזביני דאית בהו אבק ריבית כגון לפסוק על] הפירות עד שלא יצא השער היכא דקנו מיניה שפיר דמי... מז"ה דדוקא דרך הלואה אסרו סאה בסאה, אבל דרך זביני כגון שנתן לו סאה בסאה עד הגורן, היכא דקנו מיני' שפיר דמי, דאע"ג דאסור להלוות סאה בסאה עד הגורן ואע"ג דקנו מידו מפני שהוא דרך הלואה, למכור סאה בדמי סאה עד הגורן דהוי דרך זביני אם קנו מידו מותר דלא (הוי) אסרו סאה בסאה אלא כדרך הלואה אבל דרך זביני מותר היכא דקנו מידו, מיהו אין להתיר בזביני נמי אלא היכא שנותן לו דמי סאה בסאה עד הגורן כפי מה ששוה הסאה עכשיו, א"נ אם לא יצא השער כלל, ומה שאסרו בהלואה התירו בזביני, אבל אם היו שווי' עכשיו ד' סאים בסלע והוא קונה ח' סאים בסלע לגורן אע"ג דהוי זביני ואע"ג דקנו מידו אסור שזהו אגר נטר לי בהדיא וקי"ל כל אגר נטר אסור משום רבית, וכל רבית אסור אפי' בקנין, ואי' להתיר כאן בזביני אלא דומיא דסאה בסאה, או שנותן לו היום נמי שוה סאה דאין כאן אגר נטר לי, אלא חיישי' שמא יוקר הסאה בגורן וכיון דהוי דרך הלואה אפי' בקנין אסור, אבל זביני בכה"ג מותר הואיל ואין כאן אגר נטר לי בהדיא.
אמ' רבא תדע שכך כותב לו מוכר ללוקח. פי' ואין לומ' שאם תמצא גזולה כותב לו מוכר ללוקח כן דאתי נגזל וטריף מיניה שבחו, אבל ב"ח אין גובה השבח, דהא סבר שמואל לוקח מגזלן לית ליה שבחא (ומ"ה קבל עליו אחריותו אלא אדרבה מש"ה גבי שבחא) ורבא נמי תריץ מילתיה דשמואל לעי', והכא נמי על מילתי' דשמואל אמר רבה הכי, ואין צורך לכל זה הדוחק, דייק רבא [אינו] דמדקבל עליו אחריות דשבחא ש"מ גבי מיניה שבחא, ומ"ה קבל עליו אחריותו, אלא אדרבה מ"ה גבי שבחא משום דקבל אחריות, דשבחא הוא מפליג בין מתנה למכר, דבמתנה (דקבל) [דלא מקבל] עליו אחריות לא טריף מיניה שבחא שלא להפסיד מקבל מתנה, אבל במכר שכתב לו אחריות גבי ב"ח מיניה דלוקח שבחא, דהא לית ליה פסידא ללוקח ואו' לו ב"ח ללוקח אם הגבה ממך השבח אין לך הפסד כלום, שאתה חוזר וגובה אותו מהמוכר, ואפי' א"ת דמשום הכי קבל עליו אחריות השבח שמא תמצא גזולה, סוף סוף מכל אדם קבל עליו אחריות שבכל ענין שתצא (לידו) מידו הוא חייב באחריותו ולפי' גובה ממנו ב"ח (ממנו) השבח, לפי שהלוקח יכול לחזור על המוכר ולית ליה פסידא, דמשום פסידא דלקוחות חשו רבנן, והכא לית ליה פסידא, אבל מקבל מתנה שאין יכול לחזור על (...) הנותן אי' ב"ח יכול לגבות ממנו השבח, כי אם גוף הקרקע בלבד שנשתעבדה לו מתחלה.
<h2>דף טו:</h2>
הכא במ"ע דשויה ניהליה אפותיקי. פי' בענין זה שוויה ניהליה אפותיקי דא"ל לא יהא לך פרעון אלא מזה, שאם לא יפרענו עד הזמן יגבה מאותה שדה ולא... פרעון אלא מזה כדאמ' הכא... השבח שהשביח ביד הלוקח שלו [הוא ונותן] לו הב"ח דמי כל השבח ולא ההוצאה בלבד, דכי אשבח ברשותיה דלוקח אשבח, ולא ברשות ב"ח דאע"ג דהויא אפותיקי גביה, וה"נ לפום מאי דתריץ דלא מסיק ביה שיעור ארעא ושבחא לא גריס בברייתא נוטל ההוצאה מב"ח, אלא כל השבח נוטל מב"ח כדפי' נמי מז"ה.
אמר רבא הלכתא יש לו מעות ויש לו שבח ואע"פ שלא פי' לו את השבח. פי' מדקאמר אע"פ שלא פירש לו את השבח, משמ' דיש לו שבח מגזלן קאמ' דאתי נגזל וטריף ארעא ושבחא (והולקח) [והלוקח] הולך על הגזלן כדפי' בפ' הגוזל עצים, ואפי' שבח דע"י הוצאה נמי טריף ליה נגזל מלוקח, ולוקח מגזלן, ונותן הנגזל ללוקח הוצאתו, דהא בהדיא תני לעיל אם השבח יתר על ההוצאה נוטל את השבח מבעל הקרקע והוצאה מב"ח, ואע"ג דאוקמ' שמואל איבעית אימא בלוקח (מנגזל) [מגזלן], ואי בעי' אי' מב"ח, משום דלוקח מגזלן לית ליה שבחא אלא אם קנו מידו, להכי איצטריך לאידחוקי ולאוקמה בב"ח ולשבש הברייתא, דגבי ב"ח לא שייך לומ' נוטל השבח מבעל הקרקע והוצאה מב"ח, שכל השבח נוטל מב"ח לפי מה שהוא בין אם הוא יתר על ההוצאה, בין אם הוא פחות כדפי' נמי מז"ה, אבל רבא דס"ל דלוקח מגזלן יש לו שבח אי' צריך לשבש הברייתא אלא מעמידה למפשטה בלוקח מגזלן, שהנגזל טורף ממנו ונותן לו הוצאתו, ונגזל קרי ב"ח. ומאי דאמר רב' פ' הגוזל עצים [ב"ק צ"ו ע"א] גזל מה שהשביח והוריש מה שהשביח ומכר שאי' (הלוקח) הנגזל טורף השבח מהלוקח התם במטלטלי' עסקי' כדכתי' התם.
<h2>דף כט:</h2>
השואל ס"ת מחבירו ה"ז לא ישאילנו וכו'. נ"ל דוקא בס"ת אמרינן הכי שאי' עשוי אלא לקריאה בלבד, אבל שאר ספרים שעשויים ללמוד בהן כגון ספרי התלמוד וכיוצא בהן, סתמ' דמילתא ללמוד בו השאילוהו שלכך הן עשויין ויכול ללמוד בו בתחלה כל ימי שאלתו.
<h2>דף ל.</h2>
מ"ט כדרב פפא [דאמר] רב פפא אי כתי' עבד [וכו'] וקרי' עובד. פי' האי דקאמ' מ"ט קאי בין הכניסה לרבקה דמיירי בעגלה, ובין אשכן עליה עוף דמיירי בפרה, ותרווייהו יליף להו מעבד דומיא דעובד, ואע"ג דאשר לא עובד בה בעגלה כתי' ולא בפרה, ואיכא למימ' הניח' למאן דיליף פרה מעגלה אבל מאן דלא יליף פרה מעגלה כדאמרי' בפ' עגלה ערופה [סוטה מ"ו ע"א] מאי א"ל, מהיכי תיתי לן גבי פרה דבעי' מידי דניחא ליה, וי"ל אפי' למאן דלא יליף פרה מעגלה הכא גלויי מילתא הוא, כי היכי דבעגלה לא קפיד רחמנא אלא במידי דניחא ליה, ומאן דלא יליף פרה מעגלה הוא לומ' שאר עבודות בפרה מאשר לא עלה עליה עול דדרי' התם אשר לא עלה עליה עול מ"מ, ואיכא למימ' שאר עבודות נמי דומיא דעול דניחא ליה וכדברי רב פפא בעגלה עובד דומיא דעבד הם ה"נ א"ל בפרה, והכניסה לרבקה ודשה לא ניחא ליה בדשא, דמדקת' סיפא בשביל שתינק ותדוש מכלל דברישא לא ניחא ליה בדישא שאין רוצה אלא שתינק בלבד דשמא היה שומרה שלא תפסד בדישתה, ועוד שלא יתקלקל מינקתה עבור דישתה. ומז"ה פי' במהדורא קמא דהאי מ"ט לא קאי אלא אעגלה ואין צורך להדחק בכך כדפרישי', ואדרבה נר' דמ"ט... [יליף ליה. טלית] וקורדום בצד גדר ופרה רועה בין הכרמים אין [זה אבידה, ולא דמי] לגוזלות מקושרים אחר הגפה דאמרי' לעיל דהוי מקום סימ' [אם אינם מדדין], א"ל דאע"ג דאינן מדדין וקים לן מדעת הונחו שם, י"ל כיון דאי' מקום המשתמר כל כך שמ' שכחום שם שום אדם ולא נתיאש מהם משום דהוי מקום סימן, אבל טלית וקורדום בצד גדר לעולם דרכו של אדם להניח קרדומו וטליתו בצד גדרו, ובחזקת משתמרי' הן, כמו שאדם מניח נמי בהמתו בכרמי' והיא בחזקת משתמרת דכולהו כי הדדי תני להו, והבא ליטול אותם נתפש עליהם כגנב אם ילך ויטול בהמתו של חברו שהיא רועה בכרמי', או אם ילך ויטול טליתו וקרדומו של חברו שהניח בצד גדרו עד שיעשה מלאכתו בשדהו, או עד שילך במקום שילך, אבל גוזלות מקושרות אין דרכו של אדם להניחם בצד גדרו אלא לפי שעה, ואם יתרחק מהם במעט יודע שדרך בני אדם העוברי' שם ליטלם ואי' נתפש עליהם כגנב, לפיכך ודאי בחזקת אבדה הן שהניחן שום אדם לפי שעה ושכחן, וזה המוצא אותם נוטלן ומכריז עליהן וכיון דאין מדדין הוי מקום סימן.
<h2>דף מ:</h2>
ומי מקבל לוקח פקטים והתניא ר' יהודה אומר לא אמרו שמן עכור וכו'. כמה ק' לי זה השטה חדא דדייק מהכא דלוקח לא מקבל פקטים ולגבי מפקי' אמ' דפשיט' ליה ודאי דמקבל פקטים והא כי היכי דתני הכא גבי לוקח דדייק מינה דלא מקבל פקטי', הכי תנן במתני' נמי גבי מפקי' דקת' יוציא ג' לוגים שמן לק' לוג ומחצה שמרים לוג ומחצה בלע, ואם היה שמן מזוקק אי' נותן לו שמרי', קנקני' ישנים אי' מוציא לו בלע, דאלמ' בהדיא משמ' גבי מפקי' דנותן לו שמן מזוקק שאי' בו שום עכירות ואי' פוחת לו אלא לוג ומחצה בעבור השמרים ולוג ומחצה בעבור דקנקני' חדשי', וא"כ כך שנינו מפקי' כמו שהיה שונה ר' יהודה גבי לוקח, ועוד קשיא דמוקמי' הא דר' יהודה דאיירי בלוקח דקא שקי' מיני' בניסן במדה דניסן ואפ"ה מקבל עליו לוג ומחצה שמרים, וא"כ כי שקיל מיני' בתשרי במדה דתשרי דמה שמרים יקבל עליו, וכי יותר יקבל מלוג ומחצה והלא שיעור השמרים לעולם אי' יותר מלוג ומחצה בין שמרים בין פקטי' כמו שהוא משער תנא דמתני', דאפי' הפקיד לו בזמן בית הבד כשבא ליתן לו שמן מזוקק אי' פוחת לו שום דבר אחר אלא לוג ומחצה בעבור הבלע ואין בו לא פקטי' ולא שום עכירות דשמן מזוקק ודאי בלי שום עכירות משמ'. והנכון בעיני דלא דמיא ברייתא למתני', דמתניתין מיירא כשהיה השמן שלו מזוקק בחבית כבר ואי' בו שום עכירות, ועל זה או' התנא שכיון שנותן לו שמן מזוקק פוחת לו לוג ומחצה בעבור השמרים, שכל חסרון השמרי' אי' יותר מלוג ומחצה, ור' יהודה סובר אף המוכר שמן מזוקק לחבירו, כלו' שמוכר לו שמן סתם ונתן לו שמן מזוקק פוחת לו לוג ומחצה, שכיון שהוא קנה אותו בזמן בית הבד עכור יש לו לפחות בעבורו עכרות השמרי' לוג ומחצה הואי' ועכשיו היה שמנו מזוקק, וברייתא מיירא כגון שלא היה שמנו מזוקק אלא היה עדיין עכור בחבית, כמו שימצא הרבה פעמי' שהשמ' עומד עכור בחביות כמה זמן והוא שקור' פקטי', כלו' שלא נצלל מהפקטי' אלא עומד בעכרותו, ומ"ה מתמה גבי מפקי' וכי יכול לומ' לו המפקי' תן לי שמן מזוקק מהפקטי', וכי מה יעשה אם שמנו שהפק' לא נצלל מהפקטי' ודאי כך מחזיר לו, ודאי אם היה נצלל בחבית היה נותן לו שמן מזוקק ופוחת לו לוג ומחצה, אבל עתה שעומ' בעכרותו נוטלו כמו שהוא, אבל הלוקח, או שקי' מיניה בניסן במדה דניסן אי' יכול ליתן לו שמן עכור כלל, ואע"פ שהשמן שלו לא נצלל עדין חייב לקנות שמן מזוקק ויתן לו, והיינו דכת' ר' יהודה לא אמ' שמן עכור אלא למוכר לבד, כלו' שכל השמן העכור הוא למוכר ונותן ללוקח שמן מזוקק שהרי לוקח מקבל עליו לוג ומחצה בעבור השמרים ויש לו ליתן שמן מזוקק בלא עכירות הפקטי', ואוקימנא דשקיל מיניה במדה דניסן דסתם שמן מזוקק הוא, אבל אי יהיב זוזי' בתשרי ושקיל בניסן במדה דתשרי ודאי יכול ליתן לו שמן עכור הואיל ולא נצלל שאם היה נצלל ודאי היה נותן לו מזוקק ופוחת לו לוג ומחצה, אבל כיון שהוא עכור בפקטיו ולא נצלל עדיין נותנו כמו שהוא ואי' יכול לומ' איני רוצה לקבל שמן עכור כיון דשקיל מיניה במדה דתשרי.
<h2>דף מא.</h2>
והוינן בה משום דשקיל מקלו ותרמילו עליה חייב הא שקלינהו. פי' וכיון דשקלינהו ה"ל כגזלן שהחזי' הגזלה למקומ' ומפטר בהשבתה, כדאוקימ' מתני' שאם החזירה למקומ' פטור. וא"ת והא קי"ל בפ' הגוזל ומאכיל [ב"ק קי"ח ע"ב] בבעלי חיים כרב חסדא דכיון דאנקיטיני' נגרי ברייתא לא מיפטר בהשבתה אלא אם ידעו הבעלי' בהן. וכך פוסקי' שם הפסקני', והא נמי בעלי חיים היא ולא דמיא למתני' דמיירא בחבית, י"ל דדוקא בגניבה א"ל בב"ח דאנקטינהו נגרי ברייתא, אבל לשמוש בעלמ' מה לי בעלי חיי' מ"ל שאר מטלטלי', ומ"מ יש לתמוה דהיכי מקש' בפשיטות הא שקלינהו ודילמ' ר"ע הא דלא סגי ליה בהשבה עד דאיכא דעת בעלי' הואיל ונעש' עליו כגזלן, וי"ל דלא בעי ר"ע דעת בעלים אלא בשומ' שגנב מרשותו דכיון דגנב ממש כלתה שמירתו ואי' עליו תורת שומ' ולא הוי רשותו כרשו' הבעלים, וכשמחזי' לרשותו אינה כמחזי' לרשו' בעלים ואין חזרתו חזרה כדכתי' לקמ' בשילהי פירקי' [מ"ג ע"ב], אבל הכא דלא הוי אלא שמוש בעלמא אע"ג דחייב באונסי' לא כלתה שמירתו ובעבור זה שלא תהיה השבתו השבה, ואפי' לר"ע נמי הויא השבתו השבה, מ"ה מקשי בפשיטות הא שקלינהו, דהיכא דשקלינהו ודאי אי' לחייבו כלל ואפי' לר"ע ומאי דמוקי ר' יוחנן רישא דמתני' דלא כר"ע משום דמפ' מתני' כשנטלה לגוזלה דלא [מיפטר] לר"ע בהשבת' דומיא הגונב (שלא) [טלה] מן העדר, והני אמוראי דאמרי כלה ר' ישמעאל היא משום רב יעקב בר אבא דמוקי לה שנטלה ע"מ לגוזלה, ולר"ע לא מפטר בהשבתה אעפ"י שהחזירה למקומה.
אמ' שמואל בר יצחק אמ' רב שהכישה במקל וכו', עד שליחות יד אינה צריכה חסרו'. כת' המורה ואי קשיא הא דהניח מקלו ותרמילו חיוביה לא משום שליחות יד הוא דנבעי חסרו' אלא משום שואל שלא מדעת הוא כי ההיא דלעי' דחבית, לא היא דהיכא אמרי' בשומרי' שאלה שלא מדעת בדבר שאי' כחש וחסר מחמת מלאכה, אבל ב"ח הכחשתן מחמת מלאכה הוא ולאו שאלה שלא מדעת היא אלא שליחות יד היא. ומז"ה כת' עליו במהדורא קמא ודוחק גדול הוא לחלק בין כלי' לב"ח, דאי אמרי' שואל שלא מדעת גזלן הוי מ"ל בכלים מ"ל בב"ח, ואדרבה טפי אית לן למימ' בב"ח משום דב"ח קפדי דילמ' מכחישי', ותירץ מז"ה דלא מוקמי' לה משום שוא' שלא מדעת משום דע"כ לא פליגי רב ולוי אלא בשליחות יד אבל שואל שלא מדעת פטור אליבא דכ"ע כמו שפי' במהדורא קמא, ונ"ל דאכתי לא נתרצה הקושיא בכך דמ"מ כיון דשמוש בעלמ' הוא נפשוט מינה דקסבר רב שואל שלא מדעת גזלן הוא ומחייב רב (ושמואל) [שואל] שלא מדעת שהרי שואל שלא מדעת הוא זה, ולא יפשוט ממנה שליחות יד אלא שלא מדעת יפשוט ממנה וי"ל דאה"נ דמצי למפשט מינה שואל ש"מ, מיהו אם תפשוט מינה שואל שלא מדעת כ"ש שיש לפשוט ממנה שליחות יד, דהא בשואל שלא מדעת דאי' אלא שמוש בעלמא היה מחייב רב כ"ש בשליחות יד בלא חסרון ואכתי תסתיים דרב לא בעי חסרון בשליחות יד. ועוד יש לחלק נמי כמו שמחלק המורה בין ב"ח לשאר מטלטלי', ולא להקל בב"ח ולומ' שאי' מתחייב עליהם משום שואל ש"מ אלא משום שליחות יד, אלא אדרבה ראוי להחמי' בב"ח ולומ' דכל שמוש שלהם חצי שליחות יד הוי, דדוקא במטלטלי' דלא קפדי בעלים עלייהו כלי האי קרי לשמוש שלהן שלא מדעת, אבל ב"ח דכחשי וקפדי בהו בעלים טפי שמוש שלהן שליחות יד הוא דחמי' שמוש בעלי חיים משמוש דמטלטלי'.
<h2>דף נב.</h2>
ולא ימכרנה לא להרג ולא לחרם ולא להתגר מפני וכו'. כת' רבי' יצחק ז"ל בפסקיו סלע שנפגם באמצע לא ימכרנה לא להרג ולא לחרם וכו', ואי' נ"ל דבריו שאם היא נקובה באמצע' הרי כחתוכה לגמרי שאי' יוצאה בהוצאה כלל, ואי' לחוש שמא ירמה בה אחרים, וכך הולכת שטת התלמוד שאם היתה נקובה מהצד יש לחוש עליה, אבל באמצע אי' לחוש עליה, והא דתני לא ימכרנה להרג כשאינה נקובה באמצע משמע, דקאמ' לא ימכרנה להרג אבל נוקבה ואוקי' נוקבה באמצע, ואם כדבר' ר"י כך הי"ל נוקבה ותולה בצואר בנו, ולא ימכרנה להרג והוה משמע נקובה לא ימכרנה אבל השתא דתני לא ימכרנה אבל נוקבה ותולה בצואר בנו משמ' דלא ימכרנה כשאי' נקובה קאמ', וזה שאמ' לא ימכרנה להרג דמשמע הא לאחר מוכרה, כגון שהוא אומ' שרוצה לנוקבה או לחתיכה כדפי' מז"ה.
<h2>דף עא:</h2>
ואלא ערב לגוי סוף סוף כיון דגוי דיניה וכו'. נ"ל דכל זה הוא כשכתו' הרבי' בשטר כגון שכת' שהלוה לו ד' בה' דה"ל גוי מלוה לערב וערב מלוה לישראל חברו כיון דגוי בתר ערבא אזיל, אבל אם אי' כתו' רבי' בהדיא אלא כלל הרבית עם הקרן, וכת' בשטר שהלוהו ה' אוקי' זהב כמו שכותבי' היום מותר אדם ליכנס (לגוי) ערב לגוי בשביל ישראל חברו, שהרי מתחלה ה"ל כהלוהו ה' אונקי' אם לא הלוהו פרוטה, כיון דאומ' לו הלוה לערב תכנס לי ערב על (ד') [ה'] אונקי' מה יש לו לערב לדעת כמה הוא נותן לו, ואפי' הוא יודע, מ"מ הוא על הלואה של ה' אונקי' נכנס לו ערב, בין יתן לו בין אם לא יתן לו, ולפיכך נוהגי' כותבי' היום התר בדבר, וכן מאי דתנן [ע"ה ע"ב] ואלו עוברי' בלא תעשה המלוה והלוה והערב והעדי', דאמרי' לקמ' דערב ועדי' הם עוברי' משום לא תשימון, ואם אין כתו' בו רבית בהדיא אין כאן לא תשימון, שהרי על הלואה של ה' אונקי' חותמי' העדים, ונהי דמלוה ולוה עוברי' אפי' בלא שטר מפני שהלווהו ד' וגובה ה', אבל העדי' החותמי' בשטר כיון שבשטר אין כתו' אלא שהלוהו ה' אונקי', הרי אי' כאן שימת נשך, ועוד לעולם דרך הלווה לכתו' השטר קודם שיקבל שום דבר מהמלוה, ואין להם לעדים או לערב לחקור אם יתן לו כלום או לא יתן לו, ואפי' אם יודעים שמלוה לו ד' בה', מ"מ בכתיבת השטר אי' כאן לא תשימו' כל עיקר.
<h2>דף קט:</h2>
ההוא שתלא דאמ' להו הבו לי שבחאי דבעי' למיסק לארעא דא"י. כת' מז"ה במהדור' ג' טעמ' משום דבעי למיזל לא"י, הא לאו הכי לא יהבינן ליה מידי, דכי היכי דבעל הבית לא מצי לסלוקי' כל זמן שהאילנו' קיימי' ה"נ שתלא אי מסתלק לא יהבי ליה מידי, ונ"ל שאי' לסמוך על זה, ובפסקיו נמי לא כתבו דהא אמרי' בהדיא האי שתלא דבעי לאיסתלוקי יהבי' ליה שבחיה ומסלק ליה כי היכי דלא ליפסיד בעל הבית דאלמא א"י דנקט הכא לא דוקא אלא מעשה שהיה כך היה.
כי מטית בשחיטת הדמי' תא אקשי ליה. המורה ומז"ה מפ' שקבל דבריו, אבל רבי' חננאל ורבי' יצחק מוליכים שטתם שלא קבל דבריו ואין לו לשתל אלא ריבעא דהוא דנקא, וכדב' מז"ה והמורה נ"ל עיקר שתשובה גדולה השיב רב אדא בריה דרב יוסף, וכך הדין נותן דמה לי אם מכר השתל חלקו מ"ל אם מכרו לאחר ובודאי שקבל דבריו.
